<h1>רבינו אברהם מן ההר</h1>
<h2>דף יא.</h2>
דתני להדיא שערי בתים וכו'. ואפילו בסתמה חייב. ותיובתיה דרב [כהנא]. והביא הרי"ף זאת הפסקא, נראה שפסק כמאן דאמר [מאי נאותות רוחצות] והר"ם פסק במזוזה פרק ו' [ה"ז] כמאן דאמר מאי נאותות, מתקשטות.
<h2>דף יא:</h2>
יכול שאני מרבה אף בית שער אכסדרה [ומרפסת וכו' יצאו אלו שאין מיוחדין לדירה. וקשה דתניא] בהקומץ רבה [מנחות ל"ג ע"ב] ובית שער אכסדרה ומרפסת חייבין במזוזה. וכתבו הרי"ף והר"ם דהתם מיירי כשבתים שחייבים במזוזה פתוחים לתוכן בכי האי גונא חייבין במזוזה, כדאקשינן פ"ק דסוכה [ח' ע"ב] ותיהוי חיצונה כבית שער הפנימית ותתחייב במזוזה, דש"מ דכל בית שער שהוא בית שער לבית שחייב במזוזה אותו בית שער חייב במזוזה. ואיכא מאן דמתרץ, דהתם אמר מדרבנן והא דאמרינן הכא פטורין מדאורייתא. ולא נהיר. והעיקר מה שכתבו הרי"ף והר"ם דכשאינו פתוח לבית שחייב במזוזה זה פטור אף מדרבנן, כשהוא פתוח לבית חייב במזוזה חייב מדאורייתא. שער המדי. שער שעושין במדי הוא עשוי ככפה. שאינו מקורה. פרוץ מלמעלה לגמרי מאין כיסוי. וכתב הר"ם במזוזה פרק ו' [ה"ה] היה מקצתו מקורה ומקצתו שאינו מקורה יראה לי שאם היה הקירוי כנגד הפתח שהוא חייב במזוזה. ומעמידין את הדלת ואחר כך קובעין את המזוזה ע"כ.
וחכמים פוטרין. פירש רבינו שלמה שאין שער בלא רוחב ארבעה, וכל כפה מתקצרת בראשה לפחות מארבעה. ושוין שאם יש ברגליה עשרה. קודם שיתחיל העיגול ויתמעט מארבעה טפחים. שחייבת במזוזה. שאפילו הכל סתום מעשרה ומעלה יש שיעור פתח והיינו גובה עשרה ברוחב ארבעה. גבוהה עשרה. בין הכל. ואין ברגליה שלשה. כלומר ברוחב ארבעה שקודם [שיגביה גבהה ג' נתמעט רחבה מארבעה טפחים]... הוא גדול כל כך שמ... הפתח ארבעה טפחים [ור"מ] סבר רואין הפתח כאילו חקקוהו ונתרחב ארבעה בגובה עשרה. ורבנן לית להו רואין. ופירוש אין... כך הוא פירוש הדבר לפי גירסת פירוש רבינו שלמה והלכה כרבנן. והר"ם הביא במזוזה פרק ו' [ה"ד] בזה הלשון, בית שיש לו מזוזה מכאן ומזוזה מכאן וכיפה כמין קשת על שתי המזוזות במקום המשקוף אם יש בגובה המזוזה [עשרה טפחים או יתר] חייב במזוזה, וכשאין שם עשרה טפחים פטור ממזוזה מפני שאין לו תורת משקוף. ונראה דגריס [שאין בגובהה] עשרה. ופירוש חוקקין להשלים גובה המזוזות לעשרה. [למען ירבו ימיכם]. כלומר כל החפץ חיים חייב. דרך ביאתך. שיתן המזוזה מימין [כניסתו] בבית, שהרי הוא מניע תחילה רגלו הימנית. שמייחד ביתו לו. פירש רבינו שלמה, שכלי תשמישו מיוחדין לו ואינו משאילן לשכיניו, שנגעים באים מפני צרות עין. רבי מאיר מחייב. כלומר במזוזה. וכן נמי מטמא בנגעים. פוטרין. פירוש מן המזוזה, וכן נמי אינו מטמא בנגעים. הא והא רבנן היא. הא דתני שמטמא בנגעים והוא [הדין] דמיחייב במזוזה. והא דאמר שאינו מטמא בנגעים, רבנן היא דאמרי שפטורה ממזוזה. והא דאית ביה בית דירה. שיש בסופו מקום מיוחד העשוי לדור בו חזן הכנסת חייבת במזוזה ומטמאה בנגעים. הכי גרסינן הא והא דלית ביה בית דירה, ולא קשיא הא דכרכים הא דכפרים. ופירשו הרי"ף [הלכ' מזוזה] והר"ם [הלכ' מזוזה פ"ו ה"ו] שבית הכנסת של כפרים האורחים דרים [בו, שאוכלים ושותים וישינים] בו ולמצוה מותר, הילכך הוי הבית הכנסת דירה. אבל של [כרכים] שיכנסו בו האורחים ואינם דרים בבית הכנסת [לא הוי דירה. ורבינו שלמה פירש כרכים, שהיא מקום] שווקים שמתקבצים ממקומות הרבה והיא עשויה לכל הבא להתפלל ואין לה בעלים מיוחדים [דכפרים, כל בעליו ניכרים והרי הוא כבית השותפין]...
<h2>דף יד.</h2>
ואי חזי לה דבעיא למימת קדים הוא [ועייל לבית הכנסת] ומשוי לגיטא דההיא דמתה גיטה למפרע [שנתקיים] התנאי, ואין כאן לא אנינות ולא אבילות. [מי לא מיטריד]. הוא מאשתו שמתה, ובאכילת קדשים בעינן שמחה וגדולה דכתיב לך נתתים למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים [אוכלים].
<h2>דף טו.</h2>
כמנגדנא. כשליח ב"ד המכה ברצועה זו למטה מזו
שאינו מכה במקום אחד, כך זה אינו מזה במקום אחד. [ורבינו שלמה כתב] ולשון מצליף לא נודע לי.
<h2>דף יח.</h2>
אישי. אדוני. מכיר. מתבונן בבהמות העוברות לפניו. [דיילא. שוטר] המלך, הזהר שלא תתראה [לפניו בשוק, שמתוך שמכירך מתחילה בקי הוא] בעושרך ובמעשיך [למצוא] עלילה [לגבות ממך ממון].
<h2>דף יח:</h2>
לא יאכל ביצים. [שמביאין לידי קרי ומתגנה] על בני הבית. בטליתו. שהוא מתכסה בה, שמא ימצא עליו קרי. מאן הויא ליומא. יש כאן אשה שתינשא לי לימים שאתעכב כאן ואחר כך אגרשנה. קלא אית להו. שמם קרוי על בניהם. שבעה נקיים. שמא מחמת חימוד ראתה דם ולא הרגישה. יחודי. ולא היו נזקקים להם. ופירש רבינו שלמה שהנשוי אשה אינו מתאוה כמו שמתאוה מי שאין לו אשה ע"כ. וזה גם בפרק החולץ [יבמות ל"ז ע"ב] [וביארנו] שם... הביאוה. לזקני כהונה. ללמדו חפינת הקטורת [המוטלת עליו] ביום הכפורים, ועבודה קשה היא כדלקמן [מ"ז ע"א]. והשביעוהו. [שלא יהא צדוקי לתקן בחוץ ולהכניס בפנים]. [והם בוכים]. שחשדוהו. אם היה חכם דורש. בדבר הלכה כל ליל יום הכפורים [שלא יישן] ויראה קרי. ואם היה תלמיד. כלומר מבין... ושואל כענין. באיוב ובעזרא. שהם דברים המושכים את הלב לשומען ואין שינה חוטפתו.
<h2>דף יט.</h2>
לימא. מתניתין דתני אתה שלוחנו. תיובתיה דרב הונא. דאמר דכהנים בהקרבת קרבנות שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחינו. ונפקא מינה שאם היה מודר הנאה מכהן זה מותר לו להקריב קרבנותיו.
<h2>דף יט:</h2>
הכי קאמרי ליה. כלומר האי שלוחינו דקאמרי ליה לאו לענין עבודה קאמרי, אלא לענין קבלת שבועה, שאין אנו משביעין אותך לפי מחשבת [לבך אם תערים כדאמר] לקמן, לא לפי מחשבתך אם אין פיך ולבך שוים בדבר שאנו משביעין אותך. לוקה בגופו. כדכתיב [שמות ד'] והן לא יאמינו לי וכתיב והנה ידו מצורעת. שלא יתקן. מלא חפניו הניתנת [ביוה"כ] על המחתה. מבחוץ. בהיכל, שכך היו צדוקים עושין שאין דורשין אל יבוא אלא בענן [דרישא] דקרא הוא אל יבוא בכל עת אל הקודש והם דורשין [בענן] הקטורת יבוא אל הקודש ואז אראה על הכפורת. ואין נותנין הקטורת של יום הכפורים אלא בקדש הקדשים, כדכתיב על הכפורת לפני ה'. הפרושים. החכמים, שהם חכמי ישראל. לא ירמוז בעיניו. לאדם שיבין מה שבלבו... דבר זה, כדכתיב [משלי ו'] קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה באצבעותיו. מי שרי. לעשות כן לכתחלה. לא אותי קראת. כלומר לא עשית יפה שלא קראת אותי כראוי אלא קריאת ארעי. ומיהו דיעבד יצא. בפרק ראשון. פירש רבינו שלמה פרק ראשון צריך כונה, שנאמר [בו] והיו הדברים האלה על לבבך, ורב דאחוי ליה בידיה בפרק שני היה ע"כ. והעיקר דטעמא דמילתא לאו משום כונה הוא, דהא קיימא לן [ברכות י"ג ע"ב] כרבי מאיר [שאמר] שכיון שכיון לבו בפסוק ראשון שוב אינו צריך. אלא משום קריאת ארעי הוא, כדפרישנא. וכן פירש הרי"ף פרק היה קורא שהביאה. וכן פירש הר"ם פרק ב' [ה"ח]. אלא שיש מעט תימה בדבריו, שכתב הקורא ק"ש לא ירמוז בעינו וכו'. והיה לו לפרש "בפרשה ראשונה", כמו שביאר לעיל בפרק זה [ה"ד] בעוסק במלאכה ובאומנין שבטלין בפרק ראשון כדי שלא תהא קריאת ארעי, דאידי ואידי חד טעמא הוא. ואפשר מפני שכתב למעלה דבפרשה ראשונה שדינה הוא דבעינן שלא תהא קריאת ארעי הספיק לכל מה שטעמו הוא משום קריאת ארעי שאינו אלא בפרשה ראשונה. ודברת בם ולא בתפלה. פירש רבינו שלמה שהתפלה בלחש שנאמר [שמואל א' א'] וקולה לא ישמע כך מצאתי בשאילתות דרב אחאי גאון [פ' ואתחנן] ע"כ. נראה דעתו דק"ש [צריך] שיאמר בקול רם ותפלה בלחש. ואית דמפרשי ולא בתפלה, שאין לשאול צרכיו כלל בשעה שהוא קורא ק"ש. בם. כלומר בדברי תורה נתנה לך רשות לדבר אבל לא תהיה לך רשות לדבר בדברים בטלים, כלומר בדיבור שאין בו צורך וכל שכן בדבר הנמאס. קבע. שלא תתעסק בדברים אחרים כשאתה קורא. וזה בפרשה ראשונה דוקא, כדאסיקנא לעיל. ומיהו כונת הלב אינה צריכה אלא בפסוק ראשון, כדפסיק רבא פרק היה קורא [ברכות י"ג ע"ב]. שיחת חולין. ללא צורך. עובר בעשה ובלאו. אזהרות דרבנן נינהו, כדי שלא יהא אדם רגיל בשיחה בטילה, והני קראי אסמכתא נינהו. פרחי. בחורים כהנים. צרדא. מפרש בגמרא. הפג. טייל בריצפה כדי להפיג שינה מעיניך. צרתה דדא. צרתה של זאת, כלומר אצבע לצד ראשונה לזו... ומאי היא הסמוכה, זאת גודל באצבע הסמוכה לגודל מחבר לאגודל בחוזק, ושומטה ומכה על כפו, ונשמע הקול בבית המקדש. בכוליה בי רב. בבית המדרש. על הדת. הראה לנו דבר חדש. קידה. נועץ גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה. כך מפורש בסוכה... מהם ורבים שבמקדש [אין ישינים. אלא שהיו חוטאין]. שבאין לדבר עבירה. [מוטב שיהיו ישינים] כדי שלא יבוא לדבר עבירה. תרגומא. [להאי בגבולין] בנהרדעא היה.
<h2>דף כ.</h2>
לפתח חטאת רובץ. יצר הרע מחטיאם על כרחם.
<h2>דף כ:</h2>
קרא גברא. מכריז הממונה על הכרוז, ואומר עמדו כהנים לעבודתכם. אבוב לחרי זמר. משל הוא, כלומר זמר נאה וערב לבני חורין ולא לפחותים. כך מה שאמרתי לך קבלה היא בטוב ואתה אינך מקבל על שאתה פחות. והבין ר' שילא, שהוא רב שהיה אצל ר' חייא דודו. ואמר ליה מר הוא רב נינח מר. כלומר שב לך בביתך שאיני כדאי שתתרגם לפני. והשיב לו רב זה המשל. איתגרת ליה פוץ עמריה. כלומר אם נשכרת לאדם לעשות עמו מלאכה היום עשה כל מה שיאמר לך שתעשה, ואפילו אם יאמר לך לעשות מלאכה בזויה כגון ניפוץ הצמר שהיא מלאכת נשים עשה לו. אף אני מאחר שהתחלתי להיות תורגמן בפניך אגמור. ולא מורידין. גנאי הדרשה היא שיקום פחות ממנו לגמור הדרשה. ושמעינן מהך עובדא דרב, שכשהתורגמן גדול מהחכם רשאי לשנות ולהוסיף על דבריו. וכן כתב הר"ם בתלמוד תורה פרק ד'. ומסתברא דהוא הדין אם התורגמן אביו של חכם שיוכל לשנות דרבו ואביו חדא דינא להו. וכ"כ הר"ם פרק ד' [ה"ג]. קול גלגל חמה. ידוע שהקול הוא דפיקת אויר. ובמקום שאין אויר אין קול. וקצת מהראשונים מחכמי האומות טעו בזה וחשבו שיש לגלגלים קולות ערבים. והעיקר שחכמי ברייתא זאת לא טעו בזה. ומשל הוא לכל מה שפעולתו חזקה וניגלית ונראית תיארוהו בלשון קול. תדע שהרי אמרו בזה "וקול הנשמה שיוצאה מהגוף", וודאי זה משל.
<h2>דף כא.</h2>
צפופים. לשון צף. מרוב עם היו נדחקין איש לאחיו. רווחים. כשהם מתפללים ומשתחוים נעשה להם נס שמשתחוים בריוח עד שיש ד' אמות ביניהם, שלא ישמע וידויו של חבירו שלא יכלם. צר לי המקום. מזונותי דחוקים דירתי דחוקה.
<h2>דף כא:</h2>
לנחת. שאינו מטלטל. [וכלי עץ] לענין [טומאה הוקש לשק, מה שק מטלטל מלא וריקן אף כלי עץ מטלטל מלא וריקן].
<h2>דף כב:</h2>
[אסור] למנות את ישראל. [מדברי] קבלה. כלומר למנות [אינו לאו אלא] מדברי קבלה היא. כמה לא חלי. כלומר כמה [סמוך ומובטח] מי שהקב"ה בעזרו. [ועלתה לו. לקונסו מיתה.] דוד. נכשל. בשתים ולא עלו לו לרעה. דאוריה. שהרגו. [ודהסתה] שהוסת למנות את ישראל בסוף ימיו וגרם לבא עליהם דבר. שמחל על כבודו. לאנשים אלו שבזוהו בפרהסיא, שלא נתן לב לדבריהם ויהי כמחריש.
<h2>דף כג.</h2>
נוקם ונוטר. לבני אדם שמבזים אותו בפרהסיא צריך לו לתת הדברים על לבו ולא יראה עצמו כמי שאינו מקפיד בדבר. בממון. בענין ממון. כדתניא. בסיפרא. איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה. שצריך שלא יתן כלל הדבר אל לבו, כדי שלא יבוא כלל לשום צד של נקימה. וצערא דגופא. כלומר אפילו דבר שאינו ממון אלא שציערו אינו אסור שלא יקום ושלא יטור. הנעלבין. שבני אדם יביישום, והם אינם מביישין אותן בני אדם המביישים אותם. ואין משיבין. לעולם. דנקיט [ליה] בליביה. כלומר שצריך שיתן הדברים על לבו, ולא יעשה עצמו כמי שאינו מקפיד בדבר. מעבירין לו. אלמא צריך הוא למחול לו. ומשני דההיא מיירי אחר שמתודה לו שיעביר על מדותיו וימחול לו, וכי אמינא אנא שצריך שיהיה נוקם ונוטר כנחש, עד שיבקש מחילה ממנו [על שבייש את] התורה הוא והואיל וביישו בפרהסיא, שלא יראה עצמו כמי שאינו מקפיד בדבר עד שיבקש לו מחילה. והר"ם הביא זה הדין בסוף תלמוד תורה [פ"ז הי"ג], ופירש זה הדין בשחירפו או ביזהו בפרהסיא, אבל ביזהו בסתר ראוי להם למחול.
<h2>דף כח.</h2>
הממונה. הוא הסגן. הרואה. זה שעומד על הגג. ברקאי. לשון צוהר, כמו [יחזקאל כ"א] למען היית לה ברק מרוטה. עד שהוא בחברון. עד שנראה הצוהר בחברון. המיסך.
כמו [שמואל א' כ"ד] להסך את רגליו. [המטיל מים]. נקבים קטנים. קידוש ידים [ורגלים. מן הכיור].
<h2>דף כח:</h2>
צלותא דאברהם. תפלת הערב שלו. מכי משחרי כתלי. חומות הפונות למזרח [שהלבינו מהנץ החמה הבאה מן המזרח ונוצצת עליהן ובתחלת שבע שעות] שהחמה באמצע הרקיע בראש כל אדם אינה עושה עמוד אלא תחתיהן. ומההיא שעתא [נוטים צללי ערב ומשתחרין] הכותלין, לפי שאין חמה [נוצצת אלא בראש הכותל ומיצל חודו] של שפת עביו על זקיפת הכותל ומשחרת. אנן מאברהם. באת ללמדנו להיות זריזים כאברהם. מכי שחרי כותלי. היינו מתחילת שבע. דלא מכווני. אינן זקופות בצימצום לפי שהחומה היתה רחבה ממטה ומתקצרת ועולה. לפיכך אין חודו שעל שפת עביו למעלה מיצל על זקיפת הכותל להשחירו עד שתימשך מעט חמה למערב. איצטגנינות. בקי [בהליכות] המזלות והילוך השעות, דהכי תניא בבבא בתרא [ט"ז ע"ב] וה' בירך את אברהם בכל, איצטגנינות גדולה היתה לו, וכל מלכי מזרח ומערב משכימין ומעריבין לפתחו לשאול במזלות. כל התורה כולה ואפילו עירובי תבשילין. שעתידין חכמים לתקן. זה רמז שהשיג תכלית כונת כל התורה וקיים את כולה. מתמר ועולה כמקל. [זקוף.] יום המעונן. הרקיע קשור בעבים ואין התימור עולה [בעד ערפל אלא במקום] פיזור העבים במקומות הרבה בין עב לעב. שמע מינה. מדקאמר דביום המעונן האור בוקע במקומות הרבה. [כוליה] שימשא. אפילו במקום צל שהחמה בוקעת בכל מקום ואינה יוצאה כנגד חלונה, שהעבים עומדים לפניה, והיא מתפשטת עליהם. לשטוחי. לייבש עורות. לכדדריש רבא. דלא תלוש במקום מגולה ביומא דעיבא. זוהמא דשימשא. חום השמש ביום המעונן נקרא הכי. דנא דחלא. כשאתה נוקב נקב קטן יוצא ריח חזק מאד, כך ביום המעונן מתוך שהחמה מכוסה וחום שלה כבוש נוקבת בכוח דרך נקב העבים.
<h2>דף כט.</h2>
הרהור עבירה קשה מעבירה. פירש רבינו שלמה תאות נשים קשה להכחיש את בשרו מגופו של מעשה ע"כ. והעיקר, קשה לפי שהרהור בא מכוח המתעורר, והוא קרוב לשבש השגה, גדולה מהעבירה [המעוררת הכוח] המרגיש שאינו כוח זך ודק כמתעורר.
הניחא למ"ד. פלוגתא במסכת מגילה [אם] מגלת [אסתר] מטמא את הידים [איכא מ"ד מטמא] ואיכא מאן דאמר התם [דאינה] מטמא דלאו ספר היא.
<h2>דף כט:</h2>
נמי מתניתא קאמר. בלאו אבוה דר' אבין צריכין אנו ליישב ולתרץ שתי הברייתות. לילה לאו מחוסר זמן. כלומר דבר שזמנו מחר אם עשאו בלילה לא קרינן ביה מחוסר זמן, הואיל והיה ראוי ליקדש מחר בכלי שרת מקדש אותו בלילה ונפסלה. אבל מחוסר זמן הוא כשאין זמנו מחר. ומשום ניצוצות. של מי רגלים הניתזין ברגליו כשמשתין. אלא ידים מאי טעמא. צריכין קידוש, מאי עביד בהו שיצטרך [קידוש אחר] שהשתין.
<h2>דף ל.</h2>
מצוה וכו'. כלומר מי שהשתין מצוה לשפשף בידו ניצוצות של מי רגלים [הניתזין על רגליו] קודם שיצא לחוץ, שלא יהא נראה ככרות שפכה. שאין מי רגלים מקלחין אלא שותתין ואינו יורה כחץ ומוציא לעז על בניו שהם ממזרים. צואה במקומה. פירוש שהיה [צואה] בפי הטבעת. אי דנראית. שיוצא חוץ. למלאכי השרת. שאין בהם טינוף, ואי אפשר לאדם בלא טינוף צואה שבתוך גופו. עומד ואינה נראית. שבשר העגבות מתדבק כשעומד ומכסות הצואה שבפי הטבעת. ידיו בבית הכסא. פירש רבינו שלמה כאן ובפרק מי שמתו [ברכות כ"ה ע"א], שהוא בבית זה ויש שם מחיצה ולפנים מן המחיצה יש שם בית הכסא וזה הכניס ידיו לבית הכסא דרך חור שבמחיצה ע"כ. והר"ם גריס בק"ש פרק ג' ידיו מטונפות מבית הכסא שהם מטונפות מטינוף בית הכסא. [נראה] שמפרש בבית הכסא במקום טינוף. וכן גריס הרי"ף [ברכות כ"ה ע"א]. ומיירי שאין ריח רע בדבר, או מפני יבשותו או מפני קטנו. מותר לקרות ק"ש. הואיל ואין שם ריח רע. אסור לקרות ק"ש. מפרש טעמא בפרק מי שמתו [ברכות כ"ה ע"א] משום כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. ומדרב הונא מותיב, כלומר אמאי פסקת ותנית צואה במקומה אסור לקרות ק"ש ואפילו אין לה ריח רע והאמר רב הונא צואה על בשרו ואין לה ריח רע מותר לקרות ק"ש. ומשני במקומה נפיש זוהמא. כלומר אי אפשר שלא יהיה לה ריח רע מפני לחותה. ופסק הרי"ף במי שמתו כרב הונא, משום דהוא רביה דרב חסדא [כדאיתא ב"מ ל"ג ע"א], ועוד מדאותיב הכא מהא דרב הונא לרב פפא אלמא הילכתא כותיה. ורבינו שלמה גריס הכא ורב חסדא [אמר] אסור לקרות משום כל עצמותי, ופירש רבינו שלמה טעמא משום כל עצמותי, אבל משום זוהמת הריח לא, וקשיא לרב פפא מתרוייהו. במקומה. פירש רבינו שלמה שהצואה שם שלא יצאה לאויר ולא נתפזר ריחה. והעיקר מה שפירש הר"ם [הלכ' ק"ש פ"ג הי"א].
הלכה בסעודה. כלומר הלכה זו אמרו בהלכות סעודה. אדם. שיצא מתוך הסעודה להשתין מים. ידו אחת. אותה ששפשף בה ניצוצות שעל רגליו. אבל האחרת שלא שיפשף בה אינו צריך ליטול. דיבר עם חבירו. כלומר אם יצא לחוץ ל[דבר עמו בדברים הרבה] ושהה באותן דברים. לשון רבינו שלמה דכיון שהפליג שעה אחת או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו והם עסקניות ע"כ. והעיקר דהואיל והפליג מסעודתו לדבר עם חבירו לא שמר ידיו, ואין אנו צריכין לשהות גדול כל כך כשהות שעה. אל יטול מבחוץ. שלא יאמרו עליו שלא נטל. הכי גריס רבינו שלמה והכי גרסינן בתוספתא דברכות [פ"ד הי"א], ומחזר את הטפיח על האורחים. והוא הכלי שיוצקין ממנו המים ליטול את ידיהם, וקאמר שהשמש מחזר אותו כלי למסובין שם ואומר כלום יש בכם מי שצריך ליטול את ידיו. וכל זה להודיע לכולם שזה שנכנס נטל את ידיו. והר"ם גריס בברכות [פ"ז ה"ח], ומחזר את פניו לאורחים, כלומר אחר שנטל ידיו. לא שנו. שאינו נוטל ידיו מבחוץ. אלא לשתות. פירש רבינו שלמה שאינו צריך עוד לאכול, אלא לשתות הוא נכנס, שהיו רגילין להאריך בשתיה אחר המזון, ומיהו צריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו ע"כ. נראה דעתו שהבין זה דוקא בשתיה שאחר סעודה דוקא, שיש לחוש לשמא יאכל, כמו שכתב. והעיקר לשתות, שהיו מסובין לשתיה בלא אכילה. דהואיל וידיו מטונפות ממי רגלים או שהסיח דעתו מנטילה ראשונה ולא שמר ידיו צריך ליטול ידיו דהא נוגע המשקה על ידיו, והרי אמרו דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. וכן תבין דעת הר"ם [פ"ז ה"ח] שכתב היו מסובין לשתיה נכנס ויושב במקומו ונוטל ידיו ואחר כך מחזיר פניו לאורחים, ולמה נוטל ידיו במקומו שמא יאמרו לא נטל ידיו שאין שם אכילה ע"כ. דאנינא דעתיה. לאכול בלא נטילת ידים.
<h2>דף לא:</h2>
קרצו. שחטו ברוב שנים. ולישנא דקטלא הוא כדמפרש בגמרא [ל"ב ע"ב]. ומירק. וגמר כהן אחר השחיטה, לפי שאין קבלת הדם כשירה אלא בכהן גדול צריך למהר ולקבל. על ידו. בשבילו.
<h2>דף לג.</h2>
לכך שנינו רוב אחד וכו'. כלומר דאפילו בקדשים סגי בהכי. מצוה למרק. לגמור שחיטתו כדי שיצא הדם יפה. אין מעבירין על המצות. הפוגע במצוה לא יעבור ממנה ויניחנה [לעסוק במצוה אחרת] ונפקא לן מושמרתם את המצות, קרי ביה את המצוות.
<h2>דף לג:</h2>
[עבורי דרעא אטוטפתא. לאחר תפלין] שבזרוע בשביל תפלין [של ראש אסור, דהא בזרוע פגע תחילה. היכי עביד מדרעא] לטוטפתא. כלומר מן הזרוע יבוא על הראש, יניח שבזרוע תחלה ואחר כך יניח של ראש.
<h2>דף לד:</h2>
מחמין לו חמין, מערב יום הכיפורים ומטילין לתוך צונן, ביום הכיפורים לתוך חקק בנין בית הטבילה. [כדי שתפג צינתן]. שיצטננו המים. וריחו לא נמר [ירמיה מ"ח] מתרגמינן וריחיה לא פג. עששיות. חתיכות עבות של ברזל היו נותנין בגחלים בערב יום הכיפורים ומתלבנות, ולמחר ביום הכיפורים מטילין אותן במי טבילתו. מצרף. מחזק הברזל ומקשהו כשנותנו במים אחר שליבנו. שלא הגיע לצירוף. כלומר אינו חם כל כך שיוכל לצרף הברזל בכיבויו במים, אלא להסיר קרירות המים. ולשון רבינו שלמה, כבר היה מצונן במקצת שאע"פ שהיו נותנין בלילה בתוך גחלים לוחשות אינו מלובן כל כך שיהא חיזוק על ידו בתוך המים. ודעת הר"ם שהיו מחמין אותן מערב יום הכיפורים, ואחר שנתלבנו עומדות בעצמם, ולמחר מטילין אותם במים להפיג צינתן, שכתב ביום הכיפורים פרק ב' [ה"ד] היה כהן גדול זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש או מערבין מים חמין וכו'. שהגיעו לצירוף. שהם לבנות ואשם [נראה] כשמטילין אותן שחרית יום הכיפורים במים. דבר שאינו מתכוין מותר. שאינו מתכוין לצרף הברזל ולחזקו אלא להפיג צינת המים.
ומי אמר אביי הכי. כלומר דסבירא ליה כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר. בשר. מצי למיכתב ימול ערלתו בשר מיותר הוא, ואתי לרבויי בשר המנוגע שאמור בנגעים אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת, שלא יקוץ, הכא במקום מילה יקוץ. ואמר אביי וכו'. אלמא סבירא ליה לאביי דקרא מסייע ליה לר' יהודה, מדאיצטריך קרא למישרייה באיסורא, כגון קוצץ בהרתו דכתיב השמר לך בנגע צרעת ואמר מר בקוצץ בהרתו הכתוב מדבר. ומשני הני מילי בדאורייתא אבל הכא צירוף דרבנן הוא. כלומר כי סבירא ליה לאביי כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור הני מילי במה שהוא איסור תורה, אבל צירוף שמצרף הברזל ומחזקו כשנותנו במים אינו אסור אלא מדרבנן. ובדרבנן סבירא ליה לר' יהודה דדבר שאין מתכוין מותר. כתב רבינו שלמה ואין שבות במקדש לא גרסינן, דהא תלה טעמא בדבר שאין מתכוין. ואיכא מאן דאמר דהך שיטה דמתרץ אביי דצירוף דרבנן. ולא היא, דהך תירוצא דתריץ תלמודא הכא [לאביי]... (הוא), דצירוף דרבנן הוא, הוא לאוקומי לאוקימתא קמא דאוקים דקרא איצטריך לר' יהודה, דלית ליה לאביי דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה. אבל בתר דשמעיה לרבא דאמר מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות וקרא נמי איצטריך לר' שמעון, לא צריכינן להאי סברא. אלא סבירא ליה דצירוף אסור לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ומותר לר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר. ופלוגתייהו דר' יהודה ור' שמעון בדבר שאין מתכוין, [וכדאמרינן בפרק כירה [שבת מ"ו ע"ב]] גורר אדם מטה [כסא] וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. ובהא פליגי ר' יהודה ור' שמעון. תדע דהך סברא שאמר אביי לא נצרכה אלא לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור לא קמה ההיא סברא. דגרסינן בפרק רבי אליעזר דמילה [שבת קל"ג ע"א] בתר הכי, רבא אמר אפילו תימא לר' שמעון מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ואביי לית ליה הך סברא והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות בתר דשמעה מרבא סברה. אלמא לא קמה ההיא סברא קמא דאביי אלא קרא נמי לרבי שמעון איצטריך. ותדע לך דאביי סבירא ליה דצירוף לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור אסור ולר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר מותר, דגרסינן פרק כירה המיחם שפינהו [שבת מ"ב ע"א] וכו' והלא מצרף ר' שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר מתקיף לה אביי מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני המיחם שפינהו קתני אלא אמר אביי הכי קאמר המיחם שפינהו וכו' לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף ור' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור. אלמא אביי גופיה קאמר דצירוף גופיה לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור אסור ולר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר מותר. ופלוגתייהו דר' יהודה ור' שמעון בדבר שאין מתכוין הוא באיסור תורה, כדכתבינן. הילכך מסקנא דהכא דאמר צירוף דרבנן הוא אדחיא לה, דהא לא צריכינן למימר הכי לאביי אלא כי הוה ס"ד דקרא איצטריך לר' יהודה, והואיל וקרא מסייע ליה לר' יהודה הוה ס"ד דאביי ס"ל כר' יהודה. אבל במסקנא דאית ליה לאביי דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות וקרא לר' שמעון נמי איצטריך לאביי (מקמי) [בתר] דשמע, אפשר דס"ל לא צריכינן לדחוקי דצירוף דרבנן, דצירוף דאורייתא הוא, ולר' שמעון מותר ולר' יהודה אסור כדאוקים אביי גופיה בפרק כירה. וכן דעת הר"ם שכתב בשבת פרק י"ב [ה"ב] והמכבה גחלת של מתכת פטור ואם נתכוין לצרף חייב.
והוי יודע דהך שיטה דהכא ודפרק כירה מעידה דנתינת מתכת במים הצירוף לאו פסיק רישיה הוא, דהא קא מסקינן התם דלתת מים במיחם שפינהו לר' יהודה אסור ולר' שמעון מותר, ור' שמעון מודה בפסיק רישיה. וטעמא דמילתא שלפעמים אינו מתחזק אלא מתקלקל במים, או שעומד יותר מדאי באש, או שלא עמד שם כראוי, או שאין הברזל הגיע לצירוף. [הילכך] סבירא ליה [דלא הוי פסיק רישיה], דבהא פליגי רב ביבי ואביי, רב ביבי דאוקמה בשלא הגיע לצירוף ס"ל דאי הגיע לצירוף הוי פס"ר, וחייב אפילו לר' שמעון ובמקדש נמי חייב. ואביי ס"ל דאפילו הגיע לצירוף לא
הוי פסיק רישיה, דלפעמים אינו מתחזק אלא מתקלקל לכבות גחלת של מתכת שאינו מתכוין לצרף כדהכא שאינו אסור אלא מדרבנן, ואין שבות במקדש. והיינו מטעמא דאביי אמסקנא, שמריה הדר מהא דפסק כי הך שיטה דצירוף דרבנן הוא, ומתרץ דאע"ג דפסיק רישיה הוא בדבר שאיסורו כגון צירוף סבירא ליה לר' שמעון [דמותר]. ויש מי שפסק כי הך שיטה דצירוף דרבנן הוא ומתרץ דאע"ג [דהוי פסיק רישא ואסור אינו] אלא בדבר שאיסורו [מן התורה אבל בדבר שאיסור מדרבנן] כגון צירוף סבירא ליה לר' שמעון [שמותר לכתחלה כיון שאינו] מתכוין. ויש בזה כמה קושיות דבפרק לולב הגזול [סוכה ל"ג ע"ב] ובסוף פרק כירה [שבת מ"ו ע"ב] ובפרק כל כתבי [שבת ק"כ ע"ב] אמרינן מודה בפסיק רישיה ולא ימות, בדבר שאין בו איסור תורה, כמו שנבאר בגוזר הצור בפרק כירה. והעיקר מה שכתבנו.
<h2>דף לה.</h2>
אמגושא. פירש רבנו שלמה אדם אחד בנאה ופרוה שמו. פילוסין. פשתן של מדינת פילוס.
<h2>דף לו:</h2>
מרדים. זה העושה להכעיס. חטאתי. כלומר בשוגג. עויתי. במזיד. ופשעתי. במרד, דהיינו להכעיס.
<h2>דף לז.</h2>
שבאנא. שצריך לומר אנא, שהוא לשון חילוי ובקשה. ומנין שבשם. שמזכיר השם ואומר אנא השם. קלפי. הוא הכלי ששם היו נותנין הגורלות אשקרין בלעז. אשכרוע. ברוש. נברשת. מנורה. כתובה עליה. ולא יצטרך להביא תורה לכתוב ממנה מגילת סוטה במקדש. [ה"ז בור]. אפילו בדרך ארץ אינו בקי. גדול מימינו. ולא ילכו בזה אחר זה אלא בשורה אחת. שיתכסה בו. כלומר הא דקתני מימינו לא שילך אצלו ממש אלא שיתכסה מאחריו מעט, ומיהו גדול לימין וקטן לשמאל. דמצדד אצדודי. לא אצלו ממש ולאחריו ממש אלא שיתכסה בו רבו במקצת.
<h2>דף לז:</h2>
זמן ק"ש. כדתניא מצותה עם הנץ החמה. לא יצא. בברכות [פרק קמא ט' ע"ב] איפסיקא הילכתא כר' שמעון בן יוחאי, ממילא אדחיא לה הך, ואם קרא עמהם יצא, אבל לכתחלה לא יקרא עמהם אם אינו דחוק כמותם שיקרא ק"ש מיד שיעלה עמוד השחר. שאנשי משמר. הכהנים שהעבודה מוטלת עליהם מקדימין לקרותה קודם היום, שמא תמשך עליהם העבודה וימנעו מלקרות. ואנשי מעמד. ישראלים העומדים בשליחות צבור על הקרבן, שנאמר תשמרו להקריב לי במועדו, מצוה שיהיו משמרים ועומדים על קרבנן. מאחרין. לקרות עד כלות עבודת התמיד. לשאר עמא. הבאים בעזרה, שאין להם עסקים שם שיהיו טרודים מפני העבודה להקדים זמן קריאתה או לאחרה, הוא סימן להם שהגיע זמן ק"ש. כותבין מגילה. כלומר פרשה אחת מתורה, ופלוגתא היא במסכת גיטין [ס' ע"א]. באלף בית. אותיות של ראשי תיבות הפסוק היה כותב.
<h2>דף לח.</h2>
בסירוגין. אם לא שכב, ואחריו ראשי תיבות עד סוף הפסוק, וכן שאר הפסוקים. מעלה עשן. [עשב שהוא מעלה עשן] בקטורת. מגילת סמנין. שכתוב בה שמות סמני הקטורת. מכאן אמר בן עזאי. ממעשה בית גרמו ובית אבטינס שבקשו חכמים לדחותם ממעלתם ולא יכולו. בשמך יקראוך. כלומר לא תדאג ותאמר פלוני יקפח פרנסתי, כי על כרחם יקראוך לבא ולישב במקומך.
<h2>דף לח:</h2>
ומשלך יתנו לך. כלומר מזונותיך קצובים לך מן השמים. ואין מלכות וכו'. כשהגיע זמן שימלוך זה ימות מלך זה שהוא מולך מיד. נזקרין. נרתעים לאחוריהם בהברת קול. דמם. שתק. עובדיה. שדר בין אחאב ואיזבל. עד שלא [כבה] נרו של עלי. המשיל השגת עלי לנר והשגת שמואל לשמש, שהשגת שמואל גדולה מהשגת עלי. פותחין לו. כלומר הדלת פתוחה, שאין מונעין ממנו [מן השמים לעכבו], שהאדם בטבעו בעל בחירה ורצון. ואית דגרסי פתחים לו, והכל אחד. מסייעין אותו. מן השמים שהשכל הפועל משגיח להשלים נפש האדם ולהוציאה מן הכח אל הפועל.
<h2>דף לט.</h2>
טרף. כלומר בפתאום ובחטיפה הוא עושה ולא יכיר במישמושו איזהו של שם ויתננו בימינו לפי שהוא סימן יפה כשהוא עולה בימין. הגבה. לכבוד השם שכתוב באותו גורל.
<h2>דף מג.</h2>
דאפיק חמור. לת"ק שרי דבחמור ליכא למיחש שמא יאמרו, לר' דדריש אותה לבדה אסור.
<h2>דף נג.</h2>
עד דהוה מכסי ר' יוחנן. שאין ר' אלעזר רואהו.
<h2>דף נג:</h2>
אמרו ליה לרב יוסף. שהיה מאור עינים ואינו מכיר בדבר, ואמרו לו מה שהיה רבו עושה לכבודו. תרים רישך. תהיה ראש ישיבת הכרך. בפירוש רבנו שלמה נמצא "התם מיבעיא ליה למיקם", במקום שהפסיעות כלות ולא לחזור לאלתר [ע"כ]. ובפרק אין עומדין [ברכות ל"ד ע"ב] הביא זה הרי"ף, והביא משמיה דרב מרדכי אמרו כיון שפסע שלש פסיעות לאחריו התם איבעי ליה למיקם, משל לתלמיד הנפטר מרבו, אם חוזר לאלתר דומה לכלב שב על קיאו. זה לא נמצא בספרינו האי "איבעי ליה למיקם" והא מילתא דרב מרדכי. ומיהו רבנו שלמה הביא מזה התם איבעי ליה למיקם נראה דגריס ליה. גם הרי"ף והר"ם [הלכ' תפילה פ"ט ה"ב] גרסי ליה. וכתב הרי"ף בתר הכי, אלא מיבעי למיקם בדוכתא עד דפתח שליח צבור וכי פתח שליח צבור הדר בדוכתיה. ואיכא מאן דאמר עד דאמטי ש"ץ לקדוש ע"כ. רתוי לו. נוח לו. שצריך שיהלך לאחוריו ג' פסיעות משום כבוד שכינה ואחר כך יתן שלום שהוא נפטר מהשכינה, ואדם שנפטר מחבירו נותן לו שלום כשנפטר ממנו. דימין עדיפא. דכתיב מימינו אש דת למו, והיא התורה. ורבבה מימינך. [הימין סובלת רבבה] מן המזיקין. אורחא דמילתא. שהימין מוכנת להשתמש בה, הילכך ניתנו הלוחות בימין, ולאו משום חשיבות דימין. לשמאל דידך. שהיא ימין הקב"ה שהמתפלל רואה עצמו כאילו שכינה מלפניו שנאמר [תהלים ט"ז] שויתי ה' לנגדי תמיד. הילכך אומר המתפלל לצד שמאל שהוא ימין שכינה שכנגדו שלום, ואחר כך אומר שלום לצד ימין שהוא שמאל שכינה. והאנשים שאומרים שלום לימיני ושלום לשמאלי טעות בידם אלא אומר שלום [בלבד]. בכריעה אחת. שפוסעים... שלש פסיעות עד שיפסיעו וחנינא בצער... וחנינא בנחת. שאין לי זריעה בשדות. ...נדבק נחבוק בה. כמצליף. בשורה זו תחת זו. וכתב רבינו שלמה לא ידעתי לשון מצליף.
<h2>דף נה.</h2>
כמגנדרא. כמכה ברצועה שמתחיל מן הכתפים ומכה והולך למטה. אינו מזה על הכפורת. על גגה. אלא כנגד עוביה. ולא היו הדמים נוגעין בה. באתריה דר' מאיר. מונין הכלל תחילה ואחר כך הפרט, כגון עשרים ואחד עשרים ושתים. ובאתריה דרבי יהודה היו מונין הפרט תחילה ואחר כך הכלל, אחת ועשרים שתים ועשרים.
<h2>דף נה:</h2>
לית ליה ברירה. ביארנוה בעירובין [ל"ו ע"ב] וחולין [י"ד ע"א].
<h2>דף נו:</h2>
[והאי סומק] דם הפר סומק. ההוא שליח ציבור דנחת קמיה דרבא. והיה אומר סדר יום הכיפורים בתפלה כמו שאנו אומרים.
<h2>דף סב:</h2>
בחוץ. אינו חייב משום שחוטי חוץ אלא על הראוי לבוא לפני משכן ה' שנאמר לפני משכן [אהל מועד]. ...לעזאזל. שאינו ראוי לבא לפני [אהל מועד]. ומשני רב חסדא הואיל וראוי ליקרב לשעיר הנעשה מבחוץ. כלומר הרי לא נעשה בגופו שום דבר שלא יהא ראוי ליקרב במקום ששעיר אחר בא, והוא השעיר הנעשה ביום הכיפורים שנאכל בערב, שאינו קרב לפני ולפנים. שעדיין לא הוקדש לעזאזל. הגרלה. שאינו ראוי ליקרב לפני ולפנים עד שעלה עליו גורל לה'. עבודת היום... ליקרב בתורת שעיר לחטאת הנעשה בחוץ ולא... עבודת היום, שאחר שהגיע שעיר המשתלח הוא פושט בגדי לבן ולובש בגדי זהב ועושה שעיר הנעשה בחוץ. ומשני הואיל ויהיה ראוי היום לכך אם ירצה אין מחוסר זמן לבו ביום ואית ליה לרב חסדא הואיל.
<h2>דף סג.</h2>
ומותיב מי אית ליה [לרב חסדא הואיל והאמר ר"ח פסח ששחטו] בחוץ [וכו' הא] סתמא פטור. נימא הואיל וראוי בפנים. שאם פירש שלא לשמה אני שוחטו. ומשני דלא דמי, דהתם בעי עקירה שיעקר שם פסח ממנו ויקרא לו שם שלמים. אבל הכא לא בעי עקירה התם ל... על השם חטאת עדיין. איכא לאקשויי הכא אמאי לא מותיב עלויה, ומי אית ליה לרב חסדא הואיל והא איתמר [פסחים מ"ו ע"ב] האופה מיום טוב לחול [רב חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל ומקלעי לה אורחים חזי ליה].
